תשליך

אשה יקרה אחת, שאני מכירה כבר שנים רבות ולמדה אצלי לפני המון שנים כתבה לי כך-

"אהובה, אני חושבת עליך הרבה, אני לא יודעת אם את מרגישה את זה, את ממשיכה ללוות אותי עוד מימי הסדנה שלך, את איתי בכל משבר ובכל רגע שמח, הפכת להיות קול בראש שלי.
אני כל כך גאה בך בדרך שלך ולאן שהגעת אני בטוחה שיש לך עוד הרבה יעדים שעדיין מחכים עבורך בשבילך למענך.

חייבת לשתף שקראתי את הפוסט שלך לפני ראש השנה, ביום הזה התבשרתי שההריון שלי לא תקין, אני יוצאת מהרופא ואומרת לו חג שמח שנה טובה, וכשחזרתי הביתה אמרתי לבן זוגי איזה אבסורד, אני מברכת את הרופא בשנה טובה ובכלל את כולם וככה מתחילה לי השנה איזה באסה ממש, וכמובן למה לי, למה דווקא עכשיו, אנחנו אלופים ליפול לקורבנות, אני זורמת עם הרגשות שמציפים אותי ולא עוצרת אותם ומנסה להבין את המשמעות ומה השיעור שכנראה הייתי צריכה לעבור,
אני יודעת שאת היית מורידה את "כנראה".
ואז בערב אני חסרת אנרגיה לא יודעת למה נכנסתי לפייסבוק ולא יודעת למה אפילו קראתי פוסט ארוך במיוחד שלך וזה כל כך פגש אותי ונגע בי.
ואז אני פתאום הבנתי שזה היה צריך לקרות דווקא עכשיו.
ומברכת על זה שדווקא עכשיו כי הגוף היה צריך לעבור תשליך ניקוי,
ניקוי טוב יסודי לקראת החדש שיגיע.
אז תודה לך על מה שאת ומי שאת ומה שאת נותנת לעולם, יש בך כוח עצום שאני לא בטוחה שאת מבינה כמה, אוהבת אותך המון."

אז קראתי והתרגשתי ואימצתי ללבי? הלוואי.
קראתי והתרגשתי ושאלתי את עצמי "מי זו האשה הזו שהיא מדברת עליה? "
לפעמים אני פוגשת אותה, ודי הרבה, אבל לא תמיד. לא כל הזמן.
ובין הזמנים פוגשת אשה שמבקרת, מתלוננת, כועסת, נעלבת… שוכחת. את עצמי…
אבל תמיד קורה לי משהו מבפנים. לא משנה כמה זמן נמשכת בי תקופת ה"שכחתי כמה אני מדהימה. סתם כי נושמת…" תמיד מגיע רגע מולד הלבנה שלי.
(ובשנים האחרונות הוא מגיע יותר ויותר מהר)
רגע מולד הלבנה הוא הרגע הזה שמתחיל לו סדק האור. האור הרך והנוהר שהולך ומתרחב ומתעגל עד שכולי רחם אחת עגולה ומאירה באור רך ועדין, אור כזה שרוצים להמשיך ולהתבונן בו, להמשיך ולהיות על ידו, ורוצים לטבול בו.
והאור הזה הולך ונותן מעצמו ומאפשר לעצמו גם להתמעט ולאפשר לטוב של החשיכה, לעטוף, בעדינות, כמו שמיכה. החשיכה שמאפשרת לנו לעצום עיניים ולחלום.
החשיכה שמזמינה רגע אי עשייה והקשבה עמוקה… שממנה ינבע סדק האור הבא…
והנה לנו חופש…

רגע מולד הלבנה הוא לא רגע שלי, הוא אחד מהכלים של הבריאה הזמינים פה לכולנו.
ובכל יום ויום אנו יכולים, ומוזמנים לשאת עיננו אל השמיים בלילה ולהיזכר בו.
אנו, נגה דפנה ואני, בוחרות להיזכר בו ולהביא אותו לעולם, ואת החופש שהוא מאפשר, בכל עשייה שלנו.
ועכשיו הגיעה העת לחגוג לו…
ואכן, במולד הלבנה הבא אנו חוגגות. איתכן ואיתכם.
אנו חוגגות את הביחד שלנו, את החופש ללכת את החלומות שלנו, את השמחה בלהביא סדקים מתרחבים של אור לעולם.
ואת ההודיה על שכל זה מתאפשר.