חיפשתי תשובה לשאלה מה הייתי רוצה במתנה ליום ההולדת 50 שלי.
הסתכלתי על פוסטים שכתבתי ל"ספר הפנים" וזה קפץ לי לעין וללב.
לפעמים התשובה היא "אני"
במסגרת המסע המרתק והמפעים שלנו בגילוי הנשים העתיקות החיות בתוכנו ביקשתי
מהנשים בסדנה שלי לעצום עיניים ולפגוש את המיילדת שיושבת עכשיו לידן… לצידן.
לראות מה היא לובשת, איך היא נראית, השיער, העיניים… מהי נושאת בידה ועוד…
כשביקשתי אותן לשתף' אשה אחת אמרה לי "אני לא רואה שום דבר! אף אחת לא ישבה לידי, וזה די מדהים שלשם שינוי לא שפטתי את עצמי ולא התבאסתי."
"אבל ממש לא ראיתי שום אשה לצידי…"
הסתכלתי לה עמוק בעיניים וראיתי אותה…
שאלתי אותה אם היא הרגישה משהו.
ענתה שכן.
אז הזמנתי אותה לשתף.
וכך היא אמרה "אמנם לא ראיתי אף אישה לידי אבל הרגשתי חום בגוף
ובעיקר את הידיים שלי.
הן היו מאוד נוכחות.
אהה… וגם הרגשתי מין שלווה והייתי רגועה ביחד עם ציפייה שקטה."
הסתכלתי אליה ואמרתי – הנה. מצאת את המיילדת שלך…
היא פשוט … את. בתוכך. את היא המיילדת…"
לפעמים התשובה היא "אני".
וידעתי שזו התשובה למה שאני מחפשת. זו המתנה שאני מחפשת.
לאפשר לי להיות מי שאני. לשמוח במי שאני. להתלהב מהעשייה שלי שהיא כולה אני.
ולאפשר לי להיות התודעה הזו גם עם בני בייתי, וחבריי ומי שסביבי…
וכך גם קורה… אני באמת שמחה ומתלהבת… רוב הזמן.
אותה אשה מופלאה כתבה לי בסוף הסדנה את הדברים האלו על טקס הסיום-
"חזרתי אתמול מהמטקס ואז הבנתי באמת את עוצמת המפגש, ואת מה שהיה שם.
הכל היה מושלם, הקבוצה והביחד, השלבים בתוך כל הטקס וכל הערב, נראה היה שחשבת על כל פרט. תשומת הלב האישית בכתיבה לכל אחת, באופן מיוחד רק לה, היה באמת יוצא דופן…"
ככה אני מבקשת שיהיה לי. אותי. עוצמתית. מתמסרת לכל פרט. נוכחת. ושמה את הלב… בי. ובמי שמסביבי.
ככה.
כי לפעמים התשובה היא "אני".